פילון והזוהר 
נפגשים בחרן / יהודה ליבס

פילון האלכסנדרוני ראה את תרח אבי אברהם כמי שבהגיעו לחרן השיג את האידיאל של הכרה במהות האדם. כאלף שנים אחר כך, זיהה גם הזוהר את העיר כשלב מעבר הכרחי בדרך הדתית הנכונה. עם הוצאת כרך חדש של כתבי פילון בעברית 

הכרך החדש של כתבי פילון האלכסנדרוני, החמישי בסדרה, בעריכת יהושע עמיר (ז"ל) ומארן רות ניהוף, הוא שלב נוסף במפעל הגדול של תרגום והוצאה לאור של כתבי פילון בעברית. מפעל זה הוא בעיניי מצווה גדולה המוטלת על דורנו, כי הוא מקיים פן נוסף של חזון קיבוץ גלויות ושיבת ציון.

כתבי פילון, ככל שהם רבים ונכבדים, אינם אלא שריד שמייצג ענף עצום מעם ישראל ותרבותו שנכרת ונכחד. יהדות מצרים הייתה כנראה רוב מניינו של העם היהודי בסוף ימי הבית השני, והתקיימה בה תרבות עשירה ותוססת שרק שרידים מעטים ממנה הגיעו לידינו. פילון הוא הכותב היחיד שכמות מכובדת מכתביו הגיעה אלינו, ומדבריו אנחנו למדים על מציאותם של כותבים רבים אחרים, שלעתים הלכו בכיוונים אחרים, שעליהם אנו לומדים מפולמוסים שהוא מנהל נגדם.

גם כתבי פילון עצמו שרדו בנס, ואף זאת לא בזכות חכמי היהודים, שגם כתביו ואף שמו אבדו מהם, אלא בזכות אבות הכנסייה הנוצרית בני אלכסנדריה, שכללו את פילון במניין סופרי הכנסייה בשל אגדה שלפיה בסוף ימיו נפגש פילון ברומי עם פטרוס ועם תלמידו מרקוס, מייסד הכנסייה באלכסנדריה, ובשל הזיהוי של כת התרפֶּיוטים המתוארת בכתבי פילון עם כנסייה זו. אך עולמו הרוחני של פילון הוא יהודי במובהק, והוא מוסיף לדת ישראל ממדים נוספים ואפשרויות נוספות, שלעתים אף חזרו והדהדו בכתבי הוגים יהודים בתקופת חז"ל ובימי הביניים.

השבת עולם זה לזרם הדם של התרבות היהודית היא אפוא מטלה חשובה המוטלת על מדעי היהדות, שאינם מסתפקים בדרכים המסורתיות של פירוש הדת היהודית אלא מחפשים גם את הנתיבים הנסתרים שנדחקו מן העין במהלך ההיסטוריה. כיוון פרשני מדעי כזה החל בתקופת הרנסנס באיטליה, אז החלו יהודים לדרוש לעצמם מחדש גם את פילון, או ידידיה האלכסנדרוני, כפי שנתכנה בכתבי עזריה מן האדומים, הנציג המובהק של הפרשנים היהודים מזרם זה במאה השש-עשרה.

הדרך להשבת אבדה זו היא בראש ובראשונה בתרגום ובקיבוץ של כתבי פילון, אך השלמה לכך מוצא אני גם במפעלי מחקר שמלמדים על הייחוד של פילון ועולמו, אך גם על שייכותו לכלל ישראל ועל הזיקות בינו לבין שאר זרמי המחשבה היהודית. בדרך כזו נוהגים חוקרים אחדים, ובכללם גם עורכת הכרך החדש, וכן גם אני, שבספרי 'תורת היצירה של ספר יצירה' הצבעתי על הזיקה בין פילון לספר יצירה ולספר הזוהר.

כתביו הינם שריד שמייצג ענף עצום מעם ישראל ומתרבותו שהלך ונכחד. פילון, 1584

עיר החושים

דוגמה שעדיין לא נדונה ויכולה להצביע הן על ייחודו של פילון והן על מקומו במחשבת ישראל היא תיאור התפתחותו הרוחנית של אברהם אבינו, שנידונה בשני חיבורים של פילון שתורגמו בכרך החדש: 'על הגירת אברהם' ו'על החלומות'.

בספרי 'תורת היצירה של ספר יצירה' עמדתי על התפתחותה של דמות אברהם מן המקרא אל ספרות הבית השני וכתבי פילון, ומהם למדרש ולמחשבת ישראל בימי הביניים ואף לנצרות ולאסלאם, והראיתי את חלקם המכריע של הפילוסופים היווניים 'הפגאניים' בעיצוב דמות זו, והפיכתה למורד באלילות ולוחם כנגדה. לא אחזור כאן על דברים אלה, אלא אדבר עתה על דמות אחרת הקשורה לאברהם ולדרכו, היא תרח אביו.

גם דמותו של תרח נזקקת לגאולה, ויש להשיבה מן הגלות. פסוקי המקרא העוסקים בה יוצרים בתחילה את הרושם שמדובר בדמות חשובה ביותר, חשובה אף מאברהם, שסיפורו אולי היה פעם רק חלק מסיפורו של אביו. דווקא סיפור תרח הוא שזוכה בתורה לכותרת מרשימה ("ואלה תולדת תרח"), כשהוא ולא אברהם בנו מצוין בה כבעל היוזמה ללכת ארצה כנען. אלא שמסעו נקטע באמצע, ממש כמו התיאור המקראי שלו:

ואלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט […] ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם. ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן (בראשית י"א).

במקרא נקטע התיאור החיובי של אישיותו הגדולה של תרח, אך ברוב הספרות הבתר מקראית נפל בחלקה של דמות זו אף גורל גרוע מזה (וזאת גם אם נתעלם מהתקופה המודרנית שבה משמש 'תרח' כשם גנאי לזקן טרחן). עוול גדול נגרם לתרח, שבספרות המדרש למשל נהפך, בלי כל יסוד בפסוקים, לעובד אלילים מובהק, ואף למי שמייצר את פסליהם (בספרות הקבלה נוסף לו אף החטא של בעילת נידה). ואף אברהם, שלפי הכתוב היה בן נאמן שתרח לקח אותו ואת אשתו בדרכו ללכת ארצה כנען, הופך במדרש למורד באביו ושונא לו (עוול דומה נגרם רק לנמרוד, שמהדמות המקראית הגדולה של "גיבור ציד לפני ה" הפך לרשע עובד אלילים המשליך את אברם לכבשן האש).

אך פילון האלכסנדרוני יוצא מכלל זה ואינו שותף לאותו עוול. אצלו תרח הולך דווקא בדרך הישר וזוכה להגיע למעלה רוחנית גבוהה. אמנם אין הוא מגיע למעלת בנו אברהם, שכן תרח לא זכה להגיע לארץ כנען ולמדרגה הגבוהה שהיא מייצגת; התקדמותו נקטעה עם מיתתו בחרן, והוא נותר במעלה שאותה מייצגת עיר זו.

את הדיון המקיף יותר בשלבי התקדמותו של אברהם לא כולל פילון, כפי שאפשר היה לשער, בחיבור 'על הגירת אברהם', אלא דווקא ב'על החלומות' (פיסקאות 41­-60), אגב הדיון ביעקב החולם את חלומו בדרכו לחרן. לפי דברי פילון שם, "חרן היא עיר ואם לחושים […], שמה מתפרש לעתים כ'חפורה' ולעתים כ'חורים'". חרן מייצגת אפוא את האדם בעל החושים המשיג ומושג באמצעותם, ותרח הוא מי שהשיג מדרגה זו כשהגיע לעיר חרן, לאחר שהתעלה ויצא מדרגת האסטרולוגיה ואף ממדעי הטבע בכלל – דרגתה של אור כשדים. באמצעות החושים עמד תרח על מהות האדם, או במילים אחרות: ידע את עצמו.

השם 'תרח' פירושו לפי פילון הוא 'תר ריח', כלומר מי שתר אחרי הריח והגיע להכרה. מדרגה זו היא לדעת פילון האידיאל הפילוסופי היווני. אידיאל זה מבוטא בסיסמה 'דע את עצמך' (או 'הכר את עצמך', בתרגום כהן-ישר), שהתנוססה מעל מקדש אפולו בדלפי, ומייצגה החשוב ביותר הוא סוקרטס האפלטוני. אבל תרח של פילון היה אף יותר סוקרטס מסוקרטס, שכן, כדבריו "סוקרטס היה בן אדם, ואילו תרח העמיד את המושג (המקור היווני נוקט כאן את המילה 'לוגוס') של הכרת עצמו". תרח לא היה אפוא בשר ודם כסוקרטס, אלא עצם ה'לוגוס', הרעיון או המושג של 'דע את עצמך'.

בחינות חרן ותרח הן אפוא, לדעת פילון, האידיאל האנושי האפלטוני, שגם פילון עצמו דוגל בו במידה רבה, בהיותו פילוסוף אפלטוני (כפי שהראו חוקרים רבים, ובתוכם גם עורכת הכרך החדש). אך בניגוד לאפלטון, אצל פילון אין זה סוף הדרך. לפי שיטת פילון, שהיא בעיניו גם דרך התורה, יש מדרגה גבוהה יותר ממדרגת 'תרח' וחרן של ידיעת עצמך, והיא מעלת ידיעת הא-ל, המסומלת באברהם העברי, שלא נותר בחרן אלא עבר ממנה אל ארץ כנען.

במעבר כזה אפשר לראות את פילון עצמו כשותף לאברהם, כפי שהוא מתואר על ידיו. גם פילון, כך דומה, עבר בסוף ימיו משלב שבו היה שקוע יותר בעולם המחשבה היוונית לשלב יותר עברי או יהודי, שבו הזדהה עם דת ישראל והבליט את מעלתה על היוונות.

חוש הריח הנעלה

גם בסוגיה זו אפשר לקשר בין פילון לבין היהדות המאוחרת. פרשנותו של פילון על חרן מהדהדת בימי הביניים, ואפשר למצוא לה מקבילה בדרך שבה מתפרשת עניינה של עיר זו במקור היהודי החשוב שנכתב יותר מאלף שנים אחריו, הוא ספר הזוהר. דיוני הזוהר בעניין זה נמצאים בפרשת ויצא (זוהר ח"א, דפים קמו-קמח), בתיאור דרכו של יעקב חרנה, באותו הקשר שמצוי בו כזכור גם דיונו זה של פילון בספרו 'על החלומות'. את דברי הזוהר שם, ובמיוחד את עניין חרן, פירשתי באריכות במאמרי 'זוהר וארוס', וכאן אסתפק בציון נקודות הדמיון בין תיאור זה לבין פירושו של פילון.

גם הזוהר רואה במסעו של יעקב מבאר שבע תיאור כללי של הדרך הדתית הנכונה, ורבות הן ההקבלות בין התיאור הפילוני של מסע זה לבין תיאורו בזוהר. כך למשל בשם העיר 'באר שבע', שמתפרש אצל פילון קודם לכן באותו חיבור כמדע (ביוונית אֶפִּיסְטֵמֵי) שיש בו ביטחון או אמונה (ביוונית פִּיסְטִיס). בדומה לכך, בדפים הראשונים של פרשת ויצא בזוהר באר שבע היא סוד האמונה ('רזא דמהימנותא'), וה'באר' של תחילת אותו צירוף מתבארת מלשון 'ביאור'. בהמשך, כאשר שני החיבורים דנים כמתבקש בפסוק "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב" (בראשית כ"ח), מוצאים שני החיבורים מקום רב לדון במשמעות הא-לוהית של 'מקום' ושל 'שמש', ובמשכב האבנים כסמל לעוני וחוסר נוחות, ואפשר להוסיף גם הקבלות אחרות.

אך כאן נעסוק בפירוט רק בעניין חרן: בעיר זו מוצא הזוהר שלב בהתקדמותו של אדם, ולא את תכליתה של התקדמות זו, אך זה שלב ביניים חיוני, שאי אפשר בלעדיו. לדעת הזוהר כל אבות העולם עברו שם כבמקום מבחן, חלקם נכנסו לשם ויצאו בשלום והמשיכו הלאה לדרכם (בין אלה מונה הזוהר את אברהם, יצחק ויעקב), ומהם נלכדו במקום זה ולא יצאו משם עוד (ביניהם נמנים אדם הראשון ונח).

כפי שראינו, במונחים דומים מתאר גם פילון את חרן; גם אצלו זה שלב אנושי הכרחי, שגם צדיקים עברו בו בדרכם אל שלב גבוה יותר. בין אותם צדיקים מונה גם פילון את אברהם ויעקב, שני האבות שלפי הסיפור המקראי בילו חלק מחייהם בעיר חרן. יעקב, לדברי פילון, "גר זמן קצר בלבד בעיר זו", עיר החושים והמוחשות, ואילו רוב בני האדם, ובהם אף תרח וסוקרטס, נשארו שם, ולא המשיכו אל ארץ כנען, היא מעלת ידיעת הא-ל.

יש לציין עם זאת שמעלתו של תרח, התר אחר הריח, גבוהה יותר ממעלת שאר הנותרים בחרן, ארץ החושים. שלא כמו האחרים הוא לא חי בחרן אלא מת שם, ומכל החושים הסתפק רק בחוש הדק והנעלה ביותר, חוש הריח, ולא שָׂבע, "לא לקח לריאות" כמו שאומרים היום, או, לפי ניסוחו של פילון עצמו:

אמנם גלוי ומפורש בכתבי הקודש שתרח מת בחרן, כי הוא התעניין במידות הטובות, אך לא רכש אצלן אזרחות מלאה. יתר על כן, היה לו תשמיש בריח הניחוח, והוא לא נהנה מן המזונות עצמם, מפני שעדיין לא יכול היה להימלא במחשבה, ואפילו לא הספיק לטעום משהו ממנה אלא רק להריח אותה.

אמת, בזוהר הניסיון של חרן, או מוטב בלשון נקבה 'חרנה', הוא סקסואלי מובהק, וזאת לא מצאנו במפורש בלשונו של פילון. ועם זאת גלויה וידועה הקרבה בין הסקסואליות לבין החושניות בכלל, וגם בלי דמיון בנקודה זו קשה לכפור בדמיון הכללי שבין שני הפירושים לבחינת העיר חרן.

אמנם, גם פער גדול מזה בין חרן הפילונית לאחותה הזוהרית מזדקר לעיני המעיין: בעוד שפילון מדבר על חרן באופן חיובי, כדרגה פילוסופית שנייה במעלה, הזוהר מעטר אותה בתיאורים דמוניים, המתאימים ללילית מלכת השדים (הזוהר מפרש את השם 'חרן' ו'חרנה' לא כפילון שפירשו מלשון 'חורים', אלא כלשון אחרות וזרות, חרון-אף וזנות). אך בהערכת משקלו של הבדל זה עלינו להתחשב גם באופיו הספרותי של הזוהר, שהטוב והרע, הדמוני והא-לוהי, משולבים בו לעתים זה בזה ומתהפכים זה אל זה לפי צורך ההקשר, ומצינו בו שלעתים אף השכינה עצמה מתוארת בתארים המתאימים גם ללילית (ראה למשל זוהר ח"ב, קצו ע"ב; ח"ג, עב ע"א. וראה על כך בסוף מאמרי 'כלה כמות שהיא').

שלבי ביניים

דו-ערכיות כזאת אופיינית גם לר' נחמן מברסלב, המדבר גם הוא (ליקוטי מוהר"ן, ח"א רמ"ה) על שלבי מעבר בדרך אל האמת. שלבים אלה מכונים אצלו 'היכלי התמורות', כינוי המציין בקבלה את עולמות הסטרא אחרא, והוא ממשילם אף להכנות של פרסומות להצגות קומדיה. ובכל זאת, ר' נחמן מציגם פה גם כשלבים הכרחיים אף בדרכו של צדיק גדול, ובתנאי שלא יטעה לראות בהם את התכלית וישאירם כשלבי ביניים. הפיכתם לתכלית האחרונה גורמת לו לאדם להישאר שם, תקוע בדרך, כפי שנשאר תרח בחרן לפי פילון (ר' נחמן אינו מביא כאן דוגמה זו).

עם זאת, נכון לציין כאן את ייחודו של ר' נחמן, המוסיף ואומר מה שלא מצאנו אצל פילון ואף לא בספר הזוהר, שיש צורך לראות תמיד, בכל מדרגה שישיג האדם, רק הקדמה, ולבטלה כאין וכאפס לעומת המדרגה הבאה. צורך זה בולט במיוחד אצל הצדיק, כי החידוש המתמיד הוא עניינו של צדיק האמת, הוא ר' נחמן עצמו.

מצאנו, אם כן, בדרכנו חרנה, סולם שמוצב באלכסנדריה של פילון, וראשו מגיע אל שיאי המחשבה היהודית המאוחרת: ספר הזוהר ור' נחמן מברסלב.

מתוך הרצאה שנישאה ביום עיון באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בירושלים בכ"ו בטבת תשע"ג, לכבוד יציאתו לאור של כרך חדש של כתבי פילון האלכסנדרוני בתרגום לעברית, בהוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013